בספרה "שיבת הבית ונדודיו" מציבה דיתי רונן את הבית כְּיֵשות מטאפיזית. בְּשירים בהירים וצלולים, הנעים סביב המושג "הבית", היא פורשׂת בְּפָנינו מסע דו-כיווני הנע מן הבית החוצה ומן החוץ אל הבית פנימה, וחושפת תוך כך תובנות נפשיות דקות ומורכבות על טיבה של מציאות חיינו ועל מאוויינו המטאפיזיים להיוושע.
במהלך לא שגרתי מאנישה דיתי רונן את הבית והופכת אותו לישות חיה המתמודדת עם דילמות של שיבה ונדודים (כפי שמעיד שם הספר). הבית שבשירים הוא חי, נע וחורג ממשמעויותיו המקובלות של המושג כאותו דבר יציב וקבוע, שאמור לשמש לנו עוגן ומחסה מפני כל רע, והוא מאתגר את הקורא. יחד עם "הבית", וּבְדיאלוג סמוי וגלוי עמו, משתפת אותנו המשוררת בִּלבטיה שלה עצמה אם לשוב הביתה, אל המבצר, אל מְקום המבטחים בו תמצא מנוחה או להמשיך בְּמסע הנדודים בְּתקווה (הכוזבת, אולי) להגיע אל השלווה.
מהותו של הבית, כפי שהיא עולה מן השירים, מורכבת. כלל לא ברור מהו בית זה – האם הוא אותו מקלט ממשי שהיה לנו ואיננו עוד, או שמא זהו הבית שבנפשנו, הנושא בְּחֻבּו את הנדודים, את החיפוש אחר משמעות ואת הכמיהה להיוושע?
כך או כך, "הבית" של דיתי רונן הוא המקום אליו נכספת הנפש; הגעגועים אליו נושאים עמם הן את הזיכרונות מן הבית המוכר, אלו שמשרים בנו תחושה של ביטחון, והן את הכמיהה אל "הבית" שאותו אולי לא נפקוד לעולם, מושאם הנכסף של נדודינו.
המשמעות החדשה המורכבת שמעניקה המשוררת למושג "בית" מצביעה על הכמיהה הַמְּפַעמת בנו לגלות סדר ומשמעות בַּכֵּאוֹס בו אנו חיים ולמצוא מזור לחרדת הקיום המלווה אותנו. עם זאת, תחושת השלמה עם מצבנו הקיומי נסוכה על שיריה הרכים והעדינים של דיתי רונן, והיא אולי ההסבר לְשקט נפשי הפוקד אותנו בעת קריאת הרהורים פואטיים נוגים אלה.
מתוך נימוקי השופטים להענקת פרס קוגל לספרות יפה, 2016, לספר "שיבת הבית ונדודיו"
