את הפואמה הזו הקדשתי לאמי, ניצולת שני מחנות השמדה, קודם אושוויץ ואחר כך שטוטהוף, שניים או שלושה מחנות עבודה בכפייה בסביבות הים הבלטי, ולבסוף מסע רעב אכזרי בחורף מקפיא וארוך, כשלגופה בדל בגד ופיסת נעל, עד לתוך צפון גרמניה. *
את הפואמה "ציפורקטן" כתבתי בעקבות משהו שאמי אמרה בילדותי, אולי בלי לשים לב, אולי בהסח הדעת, אולי לא זכרה בכלל שאמרה מה שאמרה: שפעם, כשהן, היא וחברותיה, היו בשואה, הן היו כל כך רעבות, שהן אכלו ציפור. שהציפור הייתה מאד קטנה, שכל אחת אכלה ביס קטן, ושהביס הזה נתן להן המון כוח, כי הוא הזכיר להן טעם של אוכל של בית. ובזכות הביס הזה, הן קיבלו כוח להמשיך, להאמין שיום יבוא ודברים יהיו אחרת. אני חושבת, גם בהקשר של מה שקורה כאן כיום, שבאמת יום יבוא ודברים יהיו אחרת.
מעולם לא העזתי ממש לשאול את אמא מה עבר עליה. וכל הילדות שלי שאלתי את עצמי איך הן אכלו ציפור. זה כמובן גרם לי להיות צמחונית בגיל מאד צעיר, אבל השאלה לא הרפתה. איך אוכלים ציפור? כיצד הן צדו את הציפור? האם עשו קומזיץ וצלו את הציפור באש? האם כאב לציפור? השאלות הללו לא נתנו לי מנוח.
מיד אחרי מותה של אמי, פניתי לאחת מחברותיה שעברה אתה את המסע, ארז'וק, היחידה שהייתה עדיין בחיים. ארז'וק סיפרה סיפור מדהים, שבעקבותיו כתבתי את הפואמה.